סטירואטיפים. דבר שנמצא בכל מקום וקשה להתחמק ממנו. יש אותם על כל עדה, כל מדינה וכל מגזר. אבל מה עם הסטריאוטיפים בקוריאה? ישבתי בזום עם ג'יוו בת ה17 מסיאול שחייתה במשך מספר שנים בישראל בילדותה כדי לשבור (או לאמת) את כל הסטריאוטיפים שיש לכם על קייפופ וקוריאה בפרט.
אז בואי נתחיל מהדבר הכי פשוט, כולם בקוריאה שומעים קייפופ?
"ממש לא. נכון, שירי קייפופ נמצאים בכל מקום. בחנויות, בקניונים, ברכבות, בטלוויזיה… אבל לא כולנו אוהבים ומקשיבים דווקא לקייפופ. אני בלינק, אבל אפשר לומר שזה לא נפוץ כל כך בדיוק כמו שזה לא נפוץ שכל בן אדם שני באנגליה יהיה מעריץ של הביטלס או וואן דיירקשן. עכשיו כשאני חושבת על זה, יש בכלל רוב גדול שבוחר להקשיב דווקא למוזיקה למערבית."
מה יותר תופס אצלכם אם ככה, מוזיקה מהמערב או קייפופ?
"הייתי אומרת שהחלוקה לטובת המערב. אני מניחה שגם אתם בישראל שומעים אפילו יותר מוזיקה מערבית מאשר מוזיקה ישראלית, כשהייתי בישראל אני זוכרת שהרבה התלוננו על… איך קראו לזה? מיזחרית?"
מזרחית?
"כן! מזרחית! אני זוכרת שהרבה לא אהבו את זה ואמרו שהם מעדיפים מוזיקה מערבית."
ומה לגבי תגובות של משתמשים? אתם באמת כל כך מרושעים?
האמת שזה נושא די רציני, אבל לא כולנו כאלה. בריונות ברשת תמיד הייתה בעיה, אני בטוחה שגם אצלכם. טוקבקים זה משהו נפוץ מאוד בכל מקום וזה יכול להגיע מאנשים מכל מדינה. הבעיה היא שעד לא מזמן, אתרי החדשות וNaver נתנו להם מקום להתפרסם בצורה חופשית. גם הפורום TheQoo למשל – אם תכנסו, תראו שדווקא התגובות העליונות ביותר יהיו טוקבקים מזעזעים, כשבפועל הרבה יותר למטה, יש המון תגובות חיוביות שהמדיה המערבית לא בהכרח תמיד נותנת להם מקום כי הם צריכים ליצור אייטם כלשהו.
אז התגובות האלה לא תמיד ישקפו את דעת הקהל הקוריאני?
בדיוק. למשל, ראיתי שפרסמתם על תגובות השנאה שג'ונגדה קיבל אחרי שהוא הגיע לעודד את באקהיון. בפועל, יש המון מעריצים שתומכים בג'ונגדה, בבת שלו ובאישתו ומאחלים להם חיים מאושרים. הבעיה היא הקומץ הקטן בקהילה הקוריאנית שבטוח שהאיידולים שייכים לו ומרשה לעצמו להגיב בצורה כזו נבזית ומלוכלכת. יש גם המון שסתם רוכבים על הגל ואין להם שום קשר לאיידול או לקבוצה שממנה הוא מגיע. בסופו של יום, נגד רובם הגדול יפתח כתב אישום כזה או אחר, אז הם ישלמו את המחיר.
מה את חושבת על המקרה של סולי?
הייתי מזועזעת. נשים בקייפופ לצערי תמיד זוכות לתגובות סקסיסטיות ונוראיות, זה נכון גם לגבי נשים בעולם בכללי. עדיין כואב לי על מה שקרה לה, הרבה מאוד אנשים כואבים עליה. אחרי הכתבה שבה ראיינו הייטרים של סולי שלא הרגישו אשמה על מה שהם עשו לה – האינטרנט התפוצץ. כולנו היו בשוק. לא הצלחנו להאמין שהם מסוגלים להיות כל כך… נבזיים. אני פשוט מקווה שהיא במקום טוב יותר, ואני מקווה שהיא תסלח לנו, זה לא הגיע לה. עצוב לי שהאהבה שהפצנו לא הצליחה להתגבר על הסקסיסטים והשונאים שהרשו לעצמם להתעלל בה במשך שנים.
ובנושא אחר לחלוטין, מה לגבי מערכת החינוך? היא באמת נוקשה עד כדי כך?
אחרי שעזבתי את ישראל וחזרתי לקוריאה, הדבר הראשון שחוויתי היה שוק תרבותי. בישראל הייתם לומדים שש שעות, עושים רעש, בקושי לומדים, וככה זה תמיד היה. בקוריאה… הכל מסודר פה. אנחנו מתחילים ללמוד מוקדם בבוקר וממשיכים עד הצהריים. חלקנו הגדול הולך מיד אחרי סיום הלימודים למרכזי למידה, ומשם אנחנו ממשיכים ללמוד אל תוך הלילה כדי לסיים איכשהו את כל השיעורים והעבודות שלנו בזמן. זה נורא קשה, ויש המון תלמידים שלא מסוגלים לעמוד בלחץ הזה. אבל זה כבר טמוע עמוק בתוך התודעה שלנו שככה המערכת הזו אמורה להיות… ואם מישהו לא מסוגל לעמוד בזה, כנראה שיכשל בחיים או פשוט… לא יהיה כאן יותר. וזו בדיוק הבעיה ששם למעלה לא רואים, רובנו הגדול על סף קריסה.
וסוג'ו אחרי העבודה? המבוגרים באמת עושים את זה?
אני חושבת שזה די נפוץ, כן. אבא שלי יוצא לשתות מדי פעם עם קולגות אחרי העבודה.
מה לגבי גזענות כלפי שחורים? ולהטבופוביה?
קשה להתעלם מהעובדה שזו בעיה חברתית רצינית בכל העולם. לא תמיד קל לשחורים כאן, יש מי שמכנה אותם "מלוכלכים" והרבה פעמים מאוד כואב לי לראות את זה, ולאנשים מהקהילה הגאה לצערי אין זכויות כאן. אלה בעיות שזכורות לי גם מישראל ואני יודעת מהחדשות שזה קורה גם במדינות אחרות כמו ארה"ב ואנגליה. אבל אני מאמינה שאנחנו משתפרים לאט לאט. אולי יום אחד באמת נוכל לומר שאנחנו מקבלים את כולם. איטוון קלאס למשל פתחה להרבה אנשים את העיניים. הצעירים אצלנו נעשים הרבה יותר מקבלים מהדור המבוגר, אני מניחה שהדור שאחרינו כבר יזכה לראות עולם פתוח יותר ואנושי יותר.
ועכשיו לסטריאוטיפ הכי מוזר שכנראה תשמעי כאן – אתם אוכלים כלבים?
אה? מה פתאום! אנשים באמת עדיין חושבים שאנחנו אוכלים כלבים? אומו… בקושי יש אנשים שאוכלים כלבים במדינה, המדיה גורמת לזה להשמע כאילו כולנו אוכלים את זה לארוחת ערב אבל זה ממש לא נכון. אולי רק באזורים ממש כפריים שחיים בהם אנשים שיותר מבוגרים מסבא וסבתא שלי, יש סיכוי קלוש שמישהו באמת אכל שם כלב. אבל בקרב רוב האוכלוסיה? ממש לא.
אז אם אלך עכשיו לקוריאה ואשאל ברחוב אם הם אוכלים כלבים, אקבל תשובה שלילית?
בוודאות. המדיה גרמה לנו להשמע כמו רוצחי כלבים, בפועל מדובר באחוז זעום באוכלוסיה שעוד בטוח שלאכול כלבים זה בסדר. אילולא המדיה בחו"ל, לעולם לא היינו יודעים שאנשים מחו"ל חושבים שאנחנו אוכלים כלבים. לי יש כלב בולונז מתוק, אז תהיי בטוחה שאני לא אפגע בשיערה של כלב. אנחנו אוהבים כלבים, בדיוק כמוכם. האמת, היה בהונגדה קפה מאוד חמוד של כלבים… אני לא יודעת אם הוא עדיין קיים. קראו לו "Baohouse", זה הזכיר קצת את הקפה לחתולים שיש ביפן. יש לנו המון כאלה בקוריאה, גם עם חיות נוספות.
שאלה אחרונה, הפעם פחות מרתיחה – מה עם קימצ'י?
אני לא אוהבת קימצ'י. היחידה בבית שלא. נראה לי שזה קצת כמו שלא יאהבו שווארמה או פלאפל אצלכם.
אז מה אתם אומרים? הצלחנו לחדש לכם?
שתפו אותנו.
השאר תגובה